שואה
עד היום, עדיין נמצא בידינו טופס גרמני של המשלוח מאושוויץ לבוכנוולד, בו צוין
שאנחנו נגרים.
בוקר אחד ציוו עלינו לאסוף את כל חפצינו והצעידו אותנו לאושוויץ. למעשה לא היה לנו דבר,
חוץ מהבגדים שעלינו. האוצר היחידי היו – הנעליים ובהן הלכנו.הגענו לאושוויץ ושם המתנו שעות לפני השער. ראינו ושמענו את התזמורת של אסירי מחנה אושוויץ.
לאחר זמן, המשכנו ללכת.
הגענו למקום שנקרא
LANDWIRTSHAFT BUDY
. זו היתה חווה חקלאית שלידה היה מחנה ריכוז קטן ששימש כמקום
מגורים לעובדים שעבדו בחווה זו. בחווה התנאים היו קשים ביותר. יותר קשים אפילו
ממה שהיה בבירקנאו. זה היה באמצע החורף, הקור היה מצמרר, הצריפים היו פרוצים
למחצה, מלאים בסדקים ובחולדות. גם האוכל היה גרוע יותר מאשר בבירקנאו. המיטות
היו מיטות קומותיים ולא פעם זה שישן מעלינו עשה את צרכיו והרטיב אותנו. מאוד לא נעים להתעורר רטוב בלילה ולגלות שאתה רטוב משתן.
נדרשנו לעבוד. למעשה כמעט ולא עשינו דבר. נגריה של ממש לא היתה שם. הכניסו
אותנו לסוג של מסגריה, שטיפלה בעיקר בפרסות של סוסים, יצולים של עגלות ובדברים דומים.
למזלנו הגדול האחראי היה יהודי מסלוניקי. הוא נתן לנו כמבחן להקציע משטחי עץ.
שמואל איכשהו הצליח לבצע את המשימה. עלי מיד הבחינו שאני סתם מתחזה ותועלת לא
תהיה ממני. הוא החליט שמקומנו ליד התנור ואמר לנו : "תתחממו פה וזהו". הוא
פשוט ריחם עלינו. היה מסמן לנו מתי לקום ומתי אפשר לשבת ולהתחמם ליד התנור. היו
שם דברים מוכנים שכביכול עבדנו עליהם, כך שאף פעם לא תפסו אותנו לא עובדים.
נפתלי: לאחר מספר ימים כשראו שאני באמת לא יכול לעשות דבר, השאירו אותי בצריף ולא יצאתי לעבודה. בצריף היתה מרפאה
ורופא צרפתי אשר בטוב ליבו, אימץ אותי. הייתי כביכול העוזר שלו ( שולית רופא
).לצערי אינני זוכר את שמו. הרופא חיבב את שנינו ועזר לנו מאוד. בזכותו קיבלתי
אוכל קצת יותר טוב. במרפאה היה תנור כך שלא היה לי קר והיו מים חמים כך שיכולנו שמואל ואני
להתרחץ מידי פעם. הייתי תחת חסותו עד סוף התקופה וחלק מהזמן גם ישנתי במרפאה.
שמואל: בכל אותה תקופה אני עדיין עבדתי בנגריה. כפי שסיפרנו, זו היתה חווה
חקלאית ואני לא אשכח כל חיי, איך פעם נפל מאחת העגלות קצת סלק סוכר, אחד העובדים הביא את
הסלק לנגריה. שמנו אותו על הפחמים בנפחיה, ואכלנו אותו אפוי.
באותו יום נשבעתי, שכל ימי אוכל רק סלק סוכר אפוי, כי אין דבר טוב יותר מזה
בעולם.
למדנו שאפשר פה ושם, עם קצת תעוזה לשים יד על עוד סלק סוכר, ומידי פעם, התכבדנו בו. מאז עברו שנים, אכלתי
במקומות שונים, מאמריקה עד יפן, ובכל זאת אין לי ספק שאותו סלק סוכר, עד
סוף ימי,יהיה האוכל הטעים
ביותר שאכלתי בחיי.
הגיע חג המולד והגויים, השומרים והחיילים, הלכו לחגוג. הם השתכרו וכטוב ליבם
ביין, התחילו לענות את האסירים ולהכות אותם. אנחנו עמדנו בחוץ יחפים וצפינו בזה.
הם לקחו אסירים ,הטביעו אותם במי קרח, דרכו עליהם ובסוף גם הרגו כמה.
למרות שכבר לא היינו "ירוקים", וראינו כמה וכמה דברים לא נעימים, זה היה אחד המחזות הקשים ביותר שראינו. בהמשך הלילה אילצו גם אותנו לרקוד יחפים מתחת לעץ אשוח, למזלנו משום מה, בילדים לא פגעו. התחושות לשינוי במחנה החלו להתחזק והיה ברור שמשהו עומד להתרחש.
ממש לפני הפינוי , שמיד נתאר אותו, התחלנו לשמוע יריות תותחים. מובן שהמבוגרים
פירשו את זה כאות לגאולה. קיוו, שבקרוב נשוחרר.
היינו קטנים וכל מה שהתרחש בעולם, הגיע אלינו רק דרך שמועות ותחושות.
למבוגרים במחנה היה מושג על המתרחש בעולם החיצון, דרך מידע שהגיע אליהם
ממפגשים עם אנשים מחוץ למחנה. המצב הזה נמשך 19 יום. מובן שאז לא ידענו תאריכים
שעות וזמנים . רק כיום אנחנו יודעים, שבתאריך 19 בינואר 1944 הודיעו לנו
שנתכונן לעזיבת המחנה ולצעידה ארוכה. תכננו להסתתר במחנה ולא לצאת
למסע הזה . במחנה היתה גורן. חשבנו שנסתתר בה עד שכל המחנה יתפנה. הגיעו
אלינו שמועות, שהגרמנים שורפים את המחנות לאחר פינויים ועורכים בדיקות. המחשבות
שנתפס או נשרף הפחידו אותנו מאוד. אילו היינו נתפסים היינו מוצאים להורג על
המקום. די התלבטנו אם להתחבא או לצאת .ידענו ששתי האפשרויות גרועות
ומסוכנות. בסופו של דבר, יצאנו עם כולם. יום לפני היציאה למסע, חילקו קצת אוכל: כיכר
לחם או שניים וחבילת מרגרינה. באותו זמן הרופא ש"אימץ" אותי נעלם ונשארתי לבד
במרפאה. לקחתי זוג מכנסיים שמצאתי שם, אספתי חלק מהתרופות ויצרתי מעין תרמיל בעזרת
צינוריות גומי שעושים איתן חוקן. לתרמיל הכנסנו דברים שנשארו במרפאה: פלסטרים,
תרופות ואוכל שהיה צריך להספיק לנו לדרך.
בבוקר שלמחרת, הם העמיסו חלק מהציוד של החווה על עגלות רתומות לסוסים והשיירה החלה
לנוע כשהעגלות בראשה ואנחנו הולכים מאחור. בדרך ראינו כפרים פולנים והיה ברור
שאנחנו בפולין. לא היה לנו מושג לאן אנחנו הולכים.
 |
 |
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
