ילדות במלחמה
א. ברטיסלאבה
בסתיו 1938, כאשר שמואל היה בכיתה ב', הגרמנים נכנסו לווינה. אז התחיל המפנה בחיינו.
מבלי שלנו הילדים הייתה הכנה מוקדמת, התחלנו להיות נרדפים.
האזור שבו גרנו היה שייך לחלק קטן של צ'כוסלובקיה, שסופח לאוסטריה. כל מי שלא רצה
להסתפח לאוסטריה ורצה לעבור את הגבול לצ'כוסלובקיה, קיבל פרק זמן של שבועיים לקחת כל מה
שרצה, וללכת. זה היה ההסכם. אבא היה מגויס לצבא הצ'כוסלובקי ולא היה בבית, ואמא
היתה צריכה להתמודד לבדה עם בעיות העברה של כל המחסן, הבית, המשפחה והילדים.לא היה לאן לעבור. כאן מתחיל סיפור התלאות.
אבא הצליח לקבל חופשה ומצא מקום לעסק החדש. חברים של
ההורים עזרו לנו להעביר את העצים והציוד מהמחסן דרך הגשר, לצד השני של העיר.
ההעברה בוצעה על עגלות רתומות לסוסים.
עברנו לגור בבית יחסית גדול באזור של וילות בקצה העיר, בפרבר שנקרא ביאלי קריז'
((BIELI KRIŽ
. היה זה אזור שנקרא דינמיטקה ((DINAMITKA
ע"ש המפעל שהיה שם, "דינמיט נובל". בסביבה היו עוד מפעלי
תעשייה, בעלי שמות גרמניים, כמו: סימנס , שטולוורק ואחרים.
מבחינת החיים שלנו,
הוכנסנו לביה"ס עממי רגיל באותה שכונה. שמואל המשיך את הלימודים בצורה רגילה, ואני
התחלתי ללמוד. אבא והדוד המשיכו לנהל את העסק בעיר ברטיסלאבה. כילדים, לא הרגשנו
באותה תקופה שינויים משמעותיים, מלבד המעבר.
שנת 1940, לא הצטיירה עדיין כשנה מיוחדת, אלא מבחינה זו, שהיינו צריכים להסתגל
לסביבה חדשה, לכיתה חדשה ולחברים חדשים. אנחנו לא ממש זוכרים תופעות של אנטישמיות
כלפינו. ככה התנהלו החיים, בלי צרות מיוחדות, עד סוף שנת 1940, תחילת שנת 1941.
הצרה הראשונה, שממש הרגשנו, היתה כשהיינו צריכים לענוד טלאי צהוב.
משום מה, היינו פטורים מזה כילדים. לביה"ס לא הלכנו עם טלאי צהוב ולא ידענו על
האיבה הגוברת כלפי היהודים. בכלל, בסלובקיה עצמה באותה עת, עדיין נמשך משטר
דמוקרטי וגן העדן הצ'כוסלובקי שהיה לפני שנת 1938 נמשך כרגיל. יהודים
עוד נסעו למקומות מרפא ולא הייתה תחושה, שהשואה בפתח אבל אנחנו היינו כבר פליטים.
לגבינו כילדים המכה הגדולה באה, כשהודיעו שילדים יהודים לא יוכלו יותר ללמוד
בבית ספר רגיל. נאלצנו לנסוע בשתי חשמליות לבית הספר היהודי. שם ריכזו את כל הילדים
היהודים מכל העיר, שהיו צריכים לענוד טלאי צהוב. גם הלימודים בביה"ס היהודי כבר לא היו
כרגיל. אפילו בתור ילדים, הרגשנו, שמתרחשים דברים לא טובים.
באותה תקופה, התבצעה החלוקה בין צ'כיה וסלובקיה. הגרמנים כבשו את צ'כיה, נוצרה מדינת
סלובקיה והמשטר הפך למשטר פשיסטי של משתפי פעולה. בשלב הבא, היהודים נדרשו למסור את כל
התכשיטים וחפצי הערך ונאסר עליהם להחזיק בבית רדיו. איננו יודעים, כיצד פתר אבא
את נושא התכשיטים, אם מסר וכמה מסר, אולם את הרדיו הוא הוציא אלינו, הילדים, לחצר
כדי שנפרק אותו, נשחק בו ונשרוף אותו. זה היה תענוג גדול, היו שם כל מיני מנורות
ודברים מאוד מעניינים.
באותה תקופה כבר נפוצו שמועות שבווינה מבזים יהודים, מכים אותם, מכריחים אותם
לטאטא רחובות, ש"דם יהודי זורם
ברחובות וינה". כמובן שיהודי
סלובקיה לא רצו לשמוע ולדעת. הם היו משוכנעים שכאן זה לא יכול לקרות, שם זה גרמניה
ופה זו מדינה עצמאית. לא רצו להאמין, שבברטיסלאבה או בצ'כוסלובקיה בכלל, דבר כזה
יכול להתרחש.
 |
 |
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
