ספר משפחה BRATIA FÜRST אחים פירסט |
סיפורו של נפתלי
מה שאני זוכר מבית החולים, זה שכשהגעתי הייתי מעורפל אבל עוד בהכרה. השכיבו
אותי על דרגש .הייתי אומלל מאוד מכל הבחינות: גם נפשית, גם פיזית , וגם נשארתי לבד.
ראיתי אנשים שעשו מקלחות במים קרים ואכלו כל מיני דברים מוזרים. באופן כללי היתה לי מן
תחושה, שמשהו משונה מתרחש. בדיעבד הסתבר, שהתחילו לפנות את בוכנוולד ובתוך בית החולים
נפוצה שמועה, שאת החולים לא מפנים. כיוון שכך, אלה שקצת הבריאו רצו שוב לחלות
ולקבל חום, ולכן עשו את כל הדברים, שנראו בעיניי כל-כך מוזרים. שכבתי במצב קשה. טיפל בי בחור פולני שהיה סטודנט. כל הזמן ניסה להרגיע אותי: "יהיה בסדר, יהיה בסדר". איני זוכר ששמואל ביקר אצלי. ידעתי שהמחנה עומד להתפנות וחששתי שהסוף שלי קרב.
לאחר עשרה ימים או שבועיים מצבי השתפר והרגשתי יותר טוב . אז הודיעו בבית החולים שחלק מהחולים
עובר לBordel
ואני
ביניהם. שאלתי מה זה, כי כילד ידעתי ש"בורדל" זה משהו לא מסודר - מבולגן. בכל זאת
הלכתי עם כולם והגענו לצריף שבכניסה אליו עמדו שתי נשים יפות, לבושות היטב
ומאופרות. נבהלתי מאד. זה לא היה מראה רגיל במחנה השמדה. חשבתי, וחששתי שהולכים
לבצע עלינו ניסויים או משהו דומה.
כשנכנסתי, שמעתי אותן אומרות בגרמנית: "כזה יפה ובלונדיני, חבל שהוא כזה קטן". אז
לא הבנתי בדיוק מה היתה כוונתן. בתוך הצריף היו רהיטים ושטיחים, כמו בבית נורמלי.
מסתבר שהכניסו אותנו לבית-בושת שפעל בתוך מחנה בוכנוולד. כנראה במטרה להסוות
אותו. הכניסו אותנו לאולם גדול, השכיבו אותנו על מזרונים וכך התחלתי להסתגל לחיות בבית
בושת. הנשים
חיבבו אותי. קיבלתי מהן הסבר על המקום:
מה זה חדר עבודה ואיפה חדר שינה. קיבלתי פיג'מה קצת קרועה, אני זוכר שהמכנסיים
היו אדומים עם פסים צבעוניים.
התחלתי להרגיש טוב וממש הבראתי. בשלב מסוים היה חשש שיש לי מים בריאות. הרופא
ניסה לשאוב מים מהריאות בעזרת מזרק ענק ,שהכניס לי בין הצלעות ישר לריאות.
כאב לי מאוד, אך מים לא היו. אני זוכר לטובה את החיבוק של האחות (זונה כנראה)
שהשתדלה להרגיע אותי. היחס היה נהדר. האוכל מצוין, ואפילו קיבלתי מהנשים שוקולדים
ועוגות. מהגיהינום, פתאום הגעתי לגן-עדן.
התחלתי לאגור אוכל בשביל שמואל, שוקולדים מתחת לכרית וכד'. לא היה חסר אוכל
במקום. היינו מבודדים ולא ידעתי מה נעשה בחוץ. מסתבר, שהאמריקאים התקרבו לבוכנוולד והגרמנים התחילו להתארגן לפינוי של המחנה ושל בית-הזונות גם. ואכן היתה איזו פעילות של אריזה והכנות לעזיבה והגרמנים כבר לא ביקרו בצריף . ב 11 באפריל 1945 בבוקר התחלנו לשמוע יריות. החזית התקרבה. האסירים התקוממו ובאותו יום בוכנוולד שוחררה. השתחררתי בבית זונות בבוכנוולד. לא כל ילד בן 12 זוכה להשתחרר מבית-זונות!
מיד עם השחרור, הלכתי לחפש את שמואל. פגשתי אנשים, שהכירו
אותו והסתבר לצערי, שלילה קודם הוא נשלח למסע, שהיה לו אחד הקשים
והאכזריים ביותר. התאכזבתי קשות . ציפיתי וקיוויתי לפגישה מחודשת . שמרתי
לשמואל שוקולדים ודברים טובים, אבל שמואל לא היה כאן. כך נשארתי לבדי בבוכנוולד
המשוחררת.
את בוכנוולד שחררו האמריקאים .חיילים אמריקאים גילו ותיעדו את הזוועות של מחנה בוכנוולד. מספר ימים היה תוהו ובוהו. לא נתנו לנו לצאת.
אנחנו הילדים התחלנו להסתובב בין
הצריפים ללא מטרה. הלכנו לראות את הקרמטוריום ואת חדרי העינויים, נכנסנו למחסן בגדים
והתלבשנו במדי אס-אס.
זמן קצר אחר כך החלו להתארגן קבוצות לפי מדינות, כדי לשוב הביתה. היה שם בחור
בעל יוזמה
שהתחזה לאחיו של גנרל ווסט, שהיה גיבור סלובקי. הוא דרש שנישמע לו והתחיל לארגן את הקבוצה הצ'כוסלובקית. לאחר כשבועיים, הסיעו את הקבוצה הצ'כוסלובקית
במשאיות צבאיות
לצ'כוסלובקיה. הגענו עד ברטיסלאבה. שם קיבלה אותי הקהילה היהודית שכבר היתה
מאורגנת.
התחלתי לברר מי שרד ומי לא . נאמר לי שאין כל ידיעות על משפחתי ואני הראשון
שחזר.
הציעו לי לנסוע לדוד אנדור, שחי בנובה-מסטו. נתנו לי כסף לרכבת ויצאתי לכיוון
העיירה הזו. ברכבת מישהו זיהה אותי וסיפר לי, שדוד ארפד ודודה לילי חיים
בפישטני. פישטני נמצאת כ-30 ק"מ לפני נובה-מסטו. החלטתי לרדת בפישטני.
בתשע או עשר בלילה, ירדתי מהרכבת בפישטני. הגעתי לאותו מקום, בו תפסו אותי
הגרדיסטים. דפקתי בדלת ואמרתי שהגעתי. סיפרתי לדוד ולדודה קצת עלי ועל המשפחה, שגורלה עוד
לא היה ידוע. הם היו המומים וגם שמחים שחזרתי.
הדוד והדודה קיבלו אותי מאוד יפה. לאחר כמה שבועות, קיבלנו מסר ששמואל ניצל והוא נמצא חולה מאוד בבית-חולים
בפרג. בפישטני שמענו את הודעת הרדיו,
על כך שאמא השתחררה במחנה ליפשטט.
לאחר מספר ימים נודע לנו, שגם אבא ניצל ועומד לחזור. נסעתי לברטיסלאבה, למשפחת FORMÁNEK ברחובŠuleková 8 שאצלה קבענו להיפגש אחרי המלחמה .כשהגעתי אבא כבר היה שם. באותו יום גם אמא חזרה לברטיסלאבה. התאחדנו. קשה לתאר את הפגישה הנרגשת שחוויתי . לפגוש את הורי אחרי המלחמה. האם יש שמחה גדולה מזו ?
|
|