שואה
בתחילה המסע לא נראה כל-כך נורא. עד מהרה, הקור העז חדר לעצמות, וההליכה הבלתי פוסקת
עד הערב, היתה פשוט מעבר לכוחות האנושיים. הבגדים שלנו לא היו מתאימים וכבר ביום
הראשון, ראינו, שהשורות מתדלדלות.
השתדלנו לא להסתכל אחורה והקפדנו להישאר בקבוצה המובילה, לא בשורה הראשונה, אולם
באמצע החלק הקדמי, אלה היו כללי ההישרדות. ולמרות שלא היו הפרשים גדולים בין
הכוחות של שנינו, כבר לקראת סוף היום הראשון, היה המבוגר בינינו צריך לעזור
לצעיר, שלא יפגר.
זה לא היה רק עניין של כוחות, אלא גם של יכולת להתמיד וללכת מבלי להישבר.
בהמשך, הסתבר לנו, שהמסע נמשך כבר כמה ימים והתחיל במקומות אחרים. ראינו הרבה מאד
גוויות בתעלות לצידי הדרך, וכן אנשים תלויים על עצים לצד הכביש בו הלכנו כל
הזמן. שמנו לב, שמי שנשאר מאחור, התחיל לפגר יותר ויותר עד שהגיע לסוף התור או יצא מהשורות
כי כוחותיו אזלו- נורה על ידי השומרים הגרמנים.
צריך להבין או לחוש מה זה הקור הפולני בינואר.
החושך ירד כבר בארבע או בשלוש וחצי ונותרו לנו עוד שעות של צעידה בחשיכה.
במחשבה על הצעדה הזאת, בהשוואה לתקופה שקדמה לה, הרי שבכל החודשים הקודמים היינו
סבילים מאד: עשו איתנו דברים ולנו לא היתה השפעה על הנעשה. לעומת זאת, כאן בפעם
הראשונה בצעדה, אנחנו היינו אלה שצריכים לבצע ולהוכיח את כוח הרצון להישאר בחיים.
במחנה פקדו עליך לעבור מבלוק לבלוק - העבירו אותך. כאן – אתה היית צריך לצעוד
ולסבול. כאן יכולת להחליט "אני מוותר ונכנע. לא הולך יותר!" . כאן היה אחד
המבחנים הקשים בחיינו. הראש אומר כל הזמן- לשרוד! לשרוד! ולגוף היה קשה להענות
לצו זה.
ידענו כל הזמן, כבר מסרד, שכוונתם לחסל אותנו. במעמקי ההכרה לא התקבל על דעתנו שנמות,
שלא נמשיך. לכן תוך כדי
הצעידה, אמרנו כל הזמן אחד לשני: "מוכרחים להתגבר, מוכרחים להמשיך".
חייבים לציין, שלשנינו היה מזל גדול שהיינו עדיין בריאים לגמרי. אחרת לא
הינו שורדים את מצעד המוות. בנוסף לכך עוד לא הגענו בשום מצב לשבירה טוטאלית, עוד לא נכנסנו אף
פעם למצב, שראינו את מותנו ממש מול העיניים. מאידך כדאי להזכיר, שצעדנו עם קבוצת
מבוגרים והיינו הכי קטנים. המסע של העברת המחנות מפולין לגרמניה היה של מבוגרים.
והיינו צריכים להחזיק מעמד לפחות כמוהם, כשסביבנו נופלים חללים אין
ספור.
היום השני היה
כמובן, הרבה הרבה יותר קשה. ביום הראשון הרשינו לעצמנו לאכול מהצידה. בהמשך שררה
אי ודאות לגבי מה שיתפתח מהמסע וכמה זמן הוא יימשך,
החלטנו לחסוך בלחם.
שמואל: בקשר ללחם אני זוכר, שראיתי איכר פולני עובר במזחלת שלג ליד השיירה ועל
המזחלת הייתה מונחת כיכר לחם. הלחם הזה מבחינתי, היה דבר לא ממשי, כאילו הופיע
מעולם אחר. דבר כזה לא ראינו זמן רב ! מהמפגש הזה קיבלתי עידוד, שבכל זאת יש חיים
אחרים ועולם נורמלי, ולא כולם במצב העלוב כמונו, בצעדה אין סופית.
ביום הראשון, היינו קצת אטומים לגוויות, שנתקלנו בהן בדרך, אבל ככל שהתקדמנו כמות הגוויות סביבנו, היריות, הגניחות והצעקות התגברו. בקרב ההולכים היו כל הזמן דיבורים. היו אנשים שבכו ואנשים שלא יכלו לסבול יותר, והגיעו לקצה היכולת. היו אנשים חולים , בלי נעליים, זקנים, מורעבים ופצועים. מה שהיה גרוע יותר הוא שהראש לא יכול היה לשאת את עצמו. ביום השני כבר היינו הרוסים. היום השני היה הרבה יותר נוח מבחינת מזג האויר. כי ביום הראשון היתה סופת שלגים וביום השני זרחה השמש במשך רוב היום וזה עזר לנו להתקדם.
הלכנו בקבוצה
של "חכמים" שידעו לאן אנחנו הולכים. הם תמיד "ידעו" איפה אנחנו נמצאים.
הם היו מבוגרים ואנחנו ילדים, מבחינתנו כל אחד מהם יכול היה להיות צודק, וכמובן
שזה יצר אצלנו בלבול נוסף. לא התייחסנו להערכות מצב שלהם. התרכזנו במאמץ להתגבר, ידענו שאחרי כל צעד – בא
הצעד הבא, שאין טעם לבנות על כך שמחר יהיה טוב יותר, למרות שמאוד רצינו להאמין
בזאת. ביום השני הגענו אחרי הליכה ממושכת לבית-ספר, בו הלינו אותנו. תפסנו לעצמנו
מקום ליד תנור, שעוד היה קצת חם. למחרת בבוקר, הייתה לנו חוויה מאוד מרגשת –
כשהסתדרנו להמשך הצעידה, ניגש אלינו מישהו מהמקומיים ונתן לנו סנדוויץ' עם פרוסות כבד אווז.
אדם מהישוב שכנראה גר בסביבה, פשוט ניגש אלינו ודחף לנו את הסנדוויץ' לידיים.
מעשה אנושי כזה אי אפשר לשכוח כל החיים. מעשה המחזק את האמונה, שגם בין המקומיים היו אנשים
הגונים עם רגשות ושבחיים צריך גם קצת מזל ולא רק שכל. הוא הציל אותנו. פרטים קטנים כאלה בהחלט עזרו, פיסית
ונפשית.
שוב יצאנו לדרך. כמובן שלא עם אותם אנשים. לא שזכרנו את האנשים מהיום
הקודם, הכל התערבב. ביום השלישי מזג האוויר היה קשה ביותר ושוב חזרו אותם המראות,
רק שמספר האנשים שכשלו הלך וגבר, כי הכל היה בלתי נסבל.
בשעות אחה"צ, הגענו לעיר ברסלאו
(BRESLAU)
שהיא צומת רכבות גדול בפולין. הכניסו אותנו לסככה , שבה מסובבים ומחממים קטרים,
בתוך תחנת הרכבת. שם כבר היו המוני אנשים, שהגיעו לפנינו. התחלנו להסתובב ולחפש
מכרים. למעשה, חיפשנו את אבא. קיווינו שנמצא אותו או לפחות מישהו שאנחנו מכירים.
בלילה, בחשיכה, התחילו להוציא אותנו מהמתקן שורות-שורות ולהעמיס אותנו על קרונות רכבת.
הקרונות היו פתוחים, גובהם בין מטר למטר ועשרים, מלאי שלג. לתוך השלג הזה דחסו את
האנשים. ומובן שלא היתה
אפשרות לשבת, אלא רק לעמוד, גם בגלל השלג שהיה בקרון וגם בגלל הצפיפות .כבר בזמן הדחיסה לקרון
מתו כמה אנשים. חלק לא יכלו לעלות, אז זרקו אותם על האנשים שהיו בפנים. על
חלק דרכו בגלל הצפיפות. לאחר זמן קצר סגרו את הקרונות והרכבת יצאה לדרך. בהמשך מה
ש"סייע" קצת למרחב המחייה היה שאת המתים ערמו לפינה אחת בקרון, וזה איפשר לאחרים
לרדת על הברכיים או להתכופף מעט. יש לזכור שמאז שיצאנו למצעד 3-4 ימים קודם
לכן, ועד אותו רגע, עדיין לא קיבלנו אוכל.
המסע הזה, בינואר 1944 נמשך בערך יום וחצי, במהלכו הרכבת נסעה כמעט ללא הפסקה.
בינתיים עוד
רבים מתו בתוך הקרון והתאפשר לשבת. לשבת ככה ברכבת הפתוחה כשהיא נוסעת ברוח וקור
אימים, יום ולילה ,זה מצב שלא יתואר. היינו קפואים ורעבים. הוצאנו חלק
מהתרופות שלקחתי מהמרפאה ועדיין נשארו לנו בשקית, ומצצנו את הסוכר מהכדורים, שהיו מצופים בציפוי מתוק. באחת
התחנות - כנראה בדכאו - הרכבת עצרה. נתנו לנו לרדת, הלכנו לקטר, ומהקיטור שיצא
מאחד הצינורות מילאנו פחית במים חמים.שמנו בה את המרגרינה שנשארה עוד מתחילת
הדרך. שתינו את מי השומן כמרק. זאת היתה "חוויה. ארוחה בלתי נשכחת.
בקרון ישב גם חייל גרמני גוסס וקפוא.גם לו לא היה מה לאכול. אנחנו כמוהו היינו כבר במצב של אפיסת
כוחות, לא ידענו מה עומד לקרות. אם ניסע עוד שעתיים, עוד יום, או יומיים. היאוש
היה גדול. נסענו יום
ולילה, את הצרכים עשינו בפינת הקרון. מצבנו היה קשה בצורה שלא ניתן לתאר, פשוט
מעבר לתפיסה אנושית.
 |
 |
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
