שואה
ל "קינדר בלוק". זו הייתה הוראה נוראה ומפחידה ביותר, כי ה "קינדר בלוק" היה
ידוע לשמצה. כל זמן שתאי הגזים פעלו, הוא שימש כ"מחסן" אנושי. ברגע שהיה מחסור
באנשים לכמות הדרושה למלא תא גזים, לקחו ילדים וצירפו אותם למשלוח
. הממונה על הבלוק היה אוקראיני או בילורוסי בשם אולג , שהיה ידוע באכזריותו .לא ניתן היה
לעשות דבר בענין הזה. הועברנו לבלוק 29, הבלוק של הילדים. בידיעה ברורה, שאבא נשאר
באותו מחנה ונפרד מאיתנו. פחד אימים ופרידה קשה ביותר .
המשטר בתוך הבלוק היה מאוד קשה: הרביצו, היתה צפיפות ולא היה אוכל. היו שם הרבה ילדים
חולים וגוססים ובכל בוקר נמצאו כמה נערים מתים וזה היה הדבר הכי קשה . היה שם
נוהל של גניבת בגדי
המתים וחפציהם, ולכן בבוקר הגופות נמצאו עירומות. דבר הראשון בכל בוקר היה
פינוי הגוויות מתוך התאים.
היה בזה גם
יתרון בלא בכל יום הוציאו אותנו למסדר מחוץ לבלוק. לא ברור לפי מה זה נקבע, אבל
היו מקרים שספרו אותנו
בפנים ולא הוציאו אותנו החוצה.
ב"קינדר בלוק" התייצבנו בפעם הראשונה כאילו היינו ערומים לגמרי.איבדנו
את אבא ונשארנו לבד. לא ידענו אם הוא חי ,כי ידענו שהוא יצא לטרנספורט. לא ידוע לנו איך אבל פעם
אחד הופיע אבא ליד האשנב של הבלוק ומסר לנו שהוא יוצא במשלוח מבירקנאו. את זה
הספיק לומר ונפרד . אבא הסתכל לשמואל בעיניים. המבט הזה ישר בעיניים היה ברור
ומובן. אבא נעדר גם בסרד ושמואל היה צריך ליטול את ראשות המשפחה, למרות
ששם היינו עוד עם אמא. כאן היה ברור שמרגע זה, האחריות עוברת אליו. האחריות על
שנינו. אולי דווקא זה מה שעזר לשמואל כי הצורך לדאוג לאח צעיר, מנע ממנו את
ה"לוקסוס" של התעסקות עם עצמו. שמואל אומר היום שהוא היה אז ממש
"שמשון" והאחריות עלי חיזקה אותו ועזרה לו לא להגיע לתחושת חידלון.
הינו אומללים. חשבנו שזהו זה, די, זה הסוף, התחנה האחרונה.לפני כן העבירו אותנו מפה לשם, משם לפה,אבל כאן נראה היה שלא יקרה עוד משהו טוב. לא ידענו שהפסיקו את ההשמדה בגזים. לא ידענו, שהגרמנים כבר עושים חשבון שלא כדאי להם להיתפס בעיצומה של הפעילות הזו ושהם כבר מתחילים לטשטש ראיות מרשיעות של הפשעים שביצעו.
יש לציין כי רק מעט מאד טרנספורטים עוד הגיעו אחרינו לאושוויץ.
האחריות הכבידה מאד על שמואל. בעיקר בלילות, מפני שבלילות היו גונבים. אמנם ישנו בבגדינו,
אולם אם
מישהו היה ישן חזק, היו מורידים ממנו את החולצה, לא היתה להם שום בעיה. לכן שמואל פחד להירדם, כדי שלא יגנבו מאיתנו
את המעט שהיה לנו. לא היינו מהילדים הגדולים בבלוק, היו שם נערים הרבה יותר גדולים
וחזקים מאיתנו. מצד שני גם לא היינו הכי קטנים. צריך לזכור שאנחנו אמנם הגענו
"ירוקים" לתוך הקלחת הזאת, אבל באנו יחסית במצב טוב.
עוד לא היינו "גמורים" כמו חלק מהילדים בבלוק. בעיה נוספת שהלכה וגברה, היתה
המחסור באוכל. ככל שהיה פחות אוכל, הילדים נעשו יותר פראיים, תוקפניים וגם
חולים יותר. הצריף היה דחוס ויום יום התחושה של מלחמה לחיים או למוות הלכה והחריפה.
היו מכות, קללות ואווירה מאוד לא נעימה. תעסוקה לא היתה. כל היום ישבנו בבטלה,
בלי עבודה ובלי אוכל.
זה פחות או יותר התיאור של אושוויץ – בירקנאו.
כיוון שהיינו בגילאים שונים, וכיוון שאנחנו שני אנשים נפרדים, לכל אחד מאיתנו
יש זיכרונות אחרים מה- "קינדר בלוק" .
שמואל: אחד הדברים הקשים בשבילי היה שבמקלחות נפגשתי בפעם הראשונה עם סטיות
מיניות של גברים. המקלחות היו מחוץ לצריף, וכפי שכבר סיפרתי, אחת ההוראות והמצוות
של המשפחה שלנו הייתה להקפיד על הניקיון. המים היו מי-קרח וליד המים היו
המחראות. אנחנו הקפדנו להתרחץ בכול הזדמנות. לא ידענו בדיוק מה הם עושים שם, אבל
המראות הצרחות והמחזות היו מאוד לא נעימים וכל זה מאוד הפחיד אותי. לא שאיימו
עלי, או שאני עצמי הייתי בסכנה, אבל פחות או יותר הבנתי מה קורה. הרגשתי שמתרחש
משהו לא לגמרי נורמלי, ויחד עם זאת, לא רק שהתרחצנו, אלא גם כיבסנו חלק
מהבגדים. תמיד כשיצאנו מהמקלחות לבשנו את הבגדים הרטובים.כי לא היו בגדים להחלפה ,
ולכן כיבסנו בכל פעם חלק אחר מהבגדים.
נפתלי: בשבילי, ה "קינדר-בלוק" של אושוויץ היה החלק הכי קשה שהרגשתי עד אז. היינו
לבד, בלי ההורים, ועברנו חוויות מאוד משמעותיות וקשות. כאן התחילה להציק לי
השאלה: אם יש או אין אלוהים. זכור לי, הייתי בשירותים לבדי ודי מיואש, וכיוון
שרציתי לבדוק אם יש אלוהים, התחלתי לקלל אותו, כדי לדעת אם הוא שומע , אם הוא בכלל מקשיב לילדים. הייתי די מבוהל ממעשי. כשיצאתי ראיתי, ששום
דבר לא קורה. שם איבדתי את האמונה באלוהים. שם הרגשתי בדידות ופחד.
הרגשתי, כאילו כל העולם מתמוטט .
אחד הדברים הנוראיים שהיו בצריף היה נושא ההיגיינה והשירותים. ממש קשה לתאר, מה
היה צריך לעבור כדי לעשות צרכים. לדוגמא: בלילה – בקצה הצריף כמעט בחוץ, היו
פחים בגובה של שמונים או תשעים ס"מ, מלאי לכלוך, צואה וסירחון. היה צריך ללכת
לשם, לפעמים בלי נעליים – ובלילה קר! (כמעט אין אדם, שלא צריך ללכת לשירותים).
זה היה כל-כך נורא! ממש גיהינום!
אני זוכר את האנשים שנשברו והחליטו להתאבד. מדי לילה היו צעקותיהם מזעזעות
אותי, עד שמתו. שם למדנו, פעם ראשונה, מה זה "ביזנס" באוכל. מעבר לגדר החשמלית
עמדו אסירות והחלפנו איתן חתיכת לחם בבצל. היה פחד איום להושיט יד דרך הגדר
החשמלית – מתח גבוה! ( זיכרון שעולה בי תמיד שאני אוכל בצל, עד היום הזה. )
כאן המקום להזכיר חוויה נוספת, שהייתה באמת פרטית שלי בלבד.
במחנה סרד הייתה איתנו משפחה, חברים של ההורים עוד מברטיסלאבה. הייתי חבר של הבת
שלהם, מריקה ראב
RÁB
עוד בבית הספר. היא היתה ילדה חמודה, שמנמנה ויפה. הייתי בן שמונה והיא מצאה חן
בעיני. בתקופה האחרונה לפני המשלוחים , היינו עוד יותר קרובים ומיודדים. מריקה
והוריה נישלחו לאושוויץ לפנינו .להפתעתי באושוויץ, ראיתי אותה הולכת עם אמא שלה. זה
היה ממש כשהגענו ולא ידעתי לאן הן הולכות, לשריפה או למקום אחר. הן היו בתוך
קבוצת אסירות , שהלכה מולנו. איני יודע אם הן ראו אותנו. אז ראיתי אותה בפעם
האחרונה, והזיכרון הזה נשאר איתי, כל הזמן, כל החיים. לא פעם חשבתי, שאילו ניצלה, ייתכן
שהחברות היתה נמשכת ומתפתחת. לדאבוני, לא שרדה ולא שבה.
 |
|
הילדים מבוכנוואלד בשחרור. נפתלי פירסט מסומן בעיגול. |
 |
 |
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
