שואה
בינתיים, התחלנו להתארגן בתוך המחנה. מחנה סרד הפך למחנה ריכוז ממש.
החלו המשלוחים . שוב התחדש קרב ההישרדות שלנו.
חזרנו לעבור בנגרייה. גם אמא עבדה , אך איננו זוכרים במה.
בנגרייה, עברה עלי חוויה, שלא תישכח: יום אחד כשעבדתי בייצור סוסי עץ, שייפתי
וניקיתי, עבר שם סיור של
אייכמן וברונר,
שבאו לבקר והראו להם את הנגרייה. ברונר היה האחראי על המשלוחים מסלובקיה,
ואייכמן על ההשמדה בכלל .שניהם עברו ממש לידי והסתכלו איך אני עובד.
נדמה לי שאפילו נשאלתי שאלה.
בסרד פגשנו הרבה מאד מכרים. לילה אחד הגיע משלוח עצירים חדש ביניהם היו הדודה אלווירה, ומשפחתה. זו הייתה הפעם האחרונה שראינו אותם. למחרת הם נשלחו לפולין ולא
יכולנו להציל אותם.
כיוון שהיינו מ"ותיקי" המחנה ומהראשונים שהוחזרו לשם, היה לנו כביכול מעמד של תושבים קבועים. זאת הייתה אשליה, משום שאם היו צריכים להשלים מיכסת משלוח, לא היה להם כל היסוס לצרף אותנו אליו. למזלנו העדיפו למלא את המשלוחים באנשים שהובאו למחנה בימים האחרונים, ורק במקרה הצורך מילאו ב"מקומיים". המשטר במחנה היה כעת שונה לגמרי. היה זה משטר של גרמנים יחד עם סלובקים. שוב החלו מסדרים להשלמות משלוחים. בנוסף, כיוון שאנשים ניסו מידי פעם לברוח, נעשו כל מיני פעולות עונשין, ואנשים נורו גם אם רק ניסו לעבור מצריף לצריף.
פעם או פעמיים עשו בתור עונש, צעדת לילה לכל המחנה, עם מכות והתעללויות.
באחד הימים יצאו כעשרה בחורים באישור להביא סחורות. אחד מהם ברח ולא חזר. כעונש
העמידו את החוזרים ערומים לפני המפקדה ועינו אותם, כדי שיגלו איפה נמצא הבורח.
זה לא עזר ובאמצע הלילה הוציאו את כל המחנה למגרש המסדרים ופקדו
עלינו לרוץ במעגל. כל המחנה רץ במעגל ענק. בכל פינה עמד גרמני עם שוט
והצליף באנשים. גם ארבעתנו רצנו. אנשים נפלו, צרחו והעינוי הזה נמשך לפחות
שלוש-ארבע שעות עד שמנהל המכבסה, שהכיר את אמא, הוציא אותנו בדרך כל שהיא מהמעגל , והסתיר
אותנו במכבסה עד הבוקר.
המסדרים נערכו בתכיפות גבוהה. .והמטרה שעמדה לנגד עינינו היתה אחת: לא להישלח !
בכל פעם שהיה מסדר, ערכנו חישובים: איך לעמוד? מי יעמוד ראשון ? מי שני ? מי אחורה ? מי קדימה ?
וכך הלאה. בחירת האנשים
היתה שרירותית לחלוטין, למשל: "כל שורה רביעית – החוצה!".
פעם אחת הצלחנו להתחמק ממשלוח על-ידי ניצול מהומה. היו דמדומי ערב
ופשוט החלטנו לחצות את מגרש המסדרים שהיה באורך של שמונים מטר, ובריצה מקבוצת הנשלחים עברנו לקבוצה
של הנשארים. הלכנו בבטחון ועברנו את כל המגרש כאילו מישהו שלח אותנו לשם.
החגורה הלכה והתהדקה סביבנו. כיוון שמספר יהודי סלובקיה הצטמצם, הביאו פחות ופחות
יהודים, אך מספר היהודים הנדרשים למשלוח
נשאר קבוע. מטרתם היתה לשלוח את כולנו.
פעם נוספת שניצלנו, לפחות לזמן מה, זכור כאחד הימים העצובים בחיינו . נפרדנו מסבתא לתמיד.
עמדנו ארבעתנו במסדר, שאדון ברונר עצמו, עשה בו את הסלקציה. שנינו,
היינו בלונדינים ובעלי עיניים כחולות. אמא הייתה יפהפייה, בעלת אף
סולד. ברונר לא יכול היה להעלות על דעתו, שקיימים בעולם יהודים בעלי מראה ארי
שכזה. הוא התקרב, נעמד מולנו ושאל: "נכון שאתם מישלינג ( מנישואיי תערובת
)?".
שמואל, ברוב תושייה ואומץ, השיב לו בגרמנית: " כן. ואנחנו לא יודעים למה
מחזיקים אותנו פה כל-כך הרבה זמן" ! לצערנו, לפי הוראתו העבירו את אמא ואת שנינו לקבוצה
של משפחות מעורבות. סבתא נשארה במקום. יש לנו הרגשה שסבתא הבינה בדיוק מה מתרחש
ורמזה לאמא שתלך עם הילדים כדי שנינצל. לו היה מתגלה שאנו משפחה אחת, הכול היה
אבוד. סבתא הייתה בת שישים ושלוש, אישה מאוד חכמה ובשיא כוחה. אם היו מקשרים
בינינו הכל היה אבוד. הפרידה מסבתא היתה
מאוד עצובה, קשה ובלתי נשכחת. אירוע של רגע אחד, רודף אותך כל החיים. למרות שזה
היה רק הגיוני להיפרד מסבתא ולא להישלח יחד אל מוות בטוח. את אמא ליוותה עד סוף ימי חייה
התחושה שהיא הקריבה את אמא שלה. הוציאו אותנו למבנה, שבו בודדו את המשפחות
המעורבות, ליד חדר האוכל. חלק מהאנשים הכירו אותנו והתחילו לרטון: "אתם תזיקו
לנו, אנחנו באמת מנשואי תערובת. אתם משקרים! תביאו עלינו אסון" ! השבנו להם:
"אנחנו כאן לא על חשבונכם". היו מצבים קשים. בכל אופן, כך ניצלנו מאותו משלוח.
במבנה של "בני התערובת" ישבנו וחיכינו, כביכול שאבא שלנו הגוי, יבוא להוציא אותנו
ולקחת אותנו הביתה. היתה תמיהה על כך, שאבא שלנו לא בא.
שמואל: קראו לי למפקדה ונאמר לי, שאצא לארבעה או לחמישה ימים ואביא את אבא,
שישחרר אותנו. אם אחזור בלעדיו, סימן שזו תרמית. אני לא יודע מי סידר, אבל
סידרו בשבילי, שאלך ליהודי אמיד
בשם
וינטר
VINTER) שחי
עדיין בפיאשטני. הוא
בנה בזמנו את המרחצאות בפיאשטני והיה הבעלים שלהם.
סודר שאתאכסן אצלו,כי כבר לא היה אז לאן ללכת. היה זה כמעט ארמון ואני באתי מהגיהינום, ממש קשה לתאר מה זה
היה בשבילי. הביא לשם מישהו שיעזור לי. בהתייעצות סיכמנו שאני אגיד
שחיפשתי את אבי ולא מצאתי אותו. אביא ניירות, שמוכיחים שאבא גוי. ובאמת אדון
וינטר, יחד עם אותו אדם, שעד היום אינני יודע מיהו, הביאו, כעבור שלושה או ארבעה
ימים תעודה שמעידה על כך שאדון פירסט הוא נוצרי. ועוד תעודות שונות. חזרתי למחנה
עם התעודות. אני חושב שזה היה בערב. הובילו אותי בפרוזדור בו שכבו גופות של
שלושה או ארבעה אנשים הרוגים, עוד היו לבושים ואפשר היה להבחין שהרגו אותם רק הרגע.
נכנסתי פנימה, התייצבתי שוב בפני ברונר ואמרתי לו שאבא לא היה בבית, לא מצאתי
אותו והדבר היחידי שמצאתי, זה הניירות האלה . הניירות נתקבלו ללא תגובה . אמרו לי
שמקווים שאלה ניירות טובים, אחרת אני בצרה צרורה.
כשיצאתי שכב שם רק אדם אחד. בשבילי לעבור ליד גופת אדם, שרק עכשיו הרגו אותו, היה זעזוע איום. קרו כבר דברים מהסוג הזה במחנה, אבל זו פעם ראשונה שראיתי גוויות ממש ממרחק חצי מטר. זה השפיע עלי קשה, פחדתי מאד. מה גם, שלא קיבלתי שום תגובה בקשר לניירות שהבאתי, לא ידענו מה זה אומר: האם במשלוח הבא אנחנו נשלחים, או ששוב ניצלנו.
בינתיים, מידי יום הגיעו למחנה אנשים חדשים, שנתפסו ברחבי סלובקיה. יום אחד,
מישהו הודיע לנו, שתפסו את אבא והוא במחנה סרד. היינו מאוד מופתעים, כי היינו
בטוחים, שהוא נהרג מיריות הגרדיסטים, כאשר ברח מהבית של סבתא. נאמר לנו בפירוש,
באיזה בלוק הוא ושתפסו אותו יחד עם הדוד רודי, אח של אמא, אצל הפרטיזנים.
קיבלנו את הידיעה ברגשות מעורבים של שמחה עצב ודאגה. נקלענו למצב חדש ומבלבל.
אם יגלו שהוא אבינו, הרי שכל התרמית שלנו תתגלה, אם הוא יישאר בבלוק ההוא, הוא יישלח
למחרת או כעבור יומיים לאושוויץ. במאמצים הצלחנו להעביר אליו מסר שישנה את שמו,
ואנחנו פועלים להוציא אותו בלילה מהבלוק ולהסתירו.
הרעיון שלנו היה, שמאחר והמשפחות המעורבות לא יוצאות במשלוחים, נצליח בדרך כלשהי
להסתיר אותו, עד שהסכנה תחלוף. אבא אכן קיבל את המסר והודיע
שקוראים לו עויזר. ככה הוא נרשם וכיוון שלא היו לו ניירות, זו לא היתה בעיה.
החלטנו להסתיר אותו בנגריה. הכרנו אותה כאת כף ידינו וידענו על כמה מקומות בהם
לעולם לא יוכלו למצוא אותו. בלילה הראשון, לא הצלחנו להוציא אותו מהבלוק. בלילה
השני הוצאנו אותו, בעזרת אדם נוסף שהיה בסוד העניין. הסתרנו אותו במחבוא בנגרייה, במשולש
של גרם מדרגות בין שתי קומות.
יחד עם אבא, הגיעו למחנה גם הדוד רודי, חברתו ומשפחתה. התכנית שלנו היתה להוציא גם אותו מהבלוק כדי להציל אותו מהטרנספורט . אך הוא סירב להיפרד מחברתו. היתה זו הפעם האחרונה שראינו אותו. הוא נשלח יחד עם משפחתה לאושוויץ. היחידי מהמשפחה שאין לנו שום מידע, עדות או רישום לגבי מותו.
אבא שהה בנגרייה מספר ימים, ובכל לילה הבאנו לו אוכל. מצבו היה קשה - לחיות
בחושך מוחלט, כל הזמן בשקט ללא אפשרות לזוז - סבל לא רגיל. לאחר מספר ימים, אבא
יצא והסתתר בצריף אחר.
באחד הלילות נפגשנו אצלנו בחדר. היתה התייעצות בין אמא ואבא והוחלט להמשיך
בהתחזות , כאילו שאנחנו לא משפחה ולא להראות בפומבי.
הבעיה העיקרית היתה, שאבא היה דמות ידועה במחנה הקודם ובסלובקיה בכלל, לכן
העניין נמשך רק עוד מספר ימים ואז, פתאום, ראינו את ההורים נלקחים ביחד למפקדת
המחנה. שנינו הבנו שזה סוף הסיפור.
כשראינו אותם הולכים למפקדת המחנה, צפינו לגרוע ביותר. לאור מה שראינו לפני כן וגם לאור מה שראינו כל הזמן במחנה. מה שקרה בפועל היה, שהם נקראו להתייצב בפני ברונר הוא אמר להם, שאם הם זוג, שיודו מיד ויישלחו בטרנספורט הבא, ואם לא – אז שיכחישו. הם כמובן הודו שהם זוג ואנחנו התאחדנו והועברנו לצריף של יהודים. במחשבה לאחור, הסיבה שהוא לא הרג אותם במקום היתה שקשה היה לו להשתחרר מהמחשבה, שאנחנו לא יהודים. הוא סירב לקבל את הטעות שלו. מאוחר יותר נודע להורים שיהודי בשם Kohn שיתף פעולה עם הגרמנים והלשין עליהם. הוא נשאר בחיים ואחרי המלחמה הועמד למשפט בסלובקיה. למרות ההלשנה אבא לא העיד נגדו.
צריך להבין את עצמת המראה
שלנו. אם היו מחפשים שני אחים לסרט תעמולה נאצי, שיראה דוגמא לעתיד הגזע הארי
הנבנה והאומה הגרמנית, אלה היינו אנחנו. היינו מפותחים לגילנו, גבוהים, לא רזים
מדי, מסופרים
ומסורקים עם שביל בצד, עיניים כחולות והיינו גם דומים מאוד. גם אמא היתה יפה
ובוודאי שהיתה לזה השפעה. עם זאת, ברונר ידע לאן הולכים המשלוחים. זה לא שהוא
ניסה להציל אותנו, הוא פשוט לא היה מסוגל להרוג את כולנו על המקום.
ההורים הבינו שנישלח תוך מספר ימים. התכוננו לכך והכינו גם אותנו ככל שרק
ניתן.הוסבר לנו שנתכונן למצבים קשים מאוד. אבא אמר –ביקש - ציוה ,שמה שלא יקרה,
אנו חייבים לעמוד בכל התלאות , לעבור את התקופה ולשרוד. חייבים
!!!
אמירה זאת של אבא נחרטה עמוק במוחנו וליוותה אותנו כל התקופה ובכל המצבים.
קבענו שאחרי המלחמה נתכנס כולנו אצל ידידנו הנוצרים משפחתFORMÁNEK
בBRATISLAVA
ŠULEKOVÁ
Ulica 8
.
לאחר מספר ימים היה מסדר לבחירת אנשים למשלוח,
היינו בין 930 איש שנבחרו
לטרנספורט זה. הפעם לא ניסינו לעשות שום תרגיל התחמקות . ברור היה שאם ננסה
להתחכם, עלולים לחסל אותנו במקום .
 |
 |
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
