אחרי המלחמה
לאחר התלבטויות רבות וקשות במשפחה, הסכימו הורי שאעלה ארצה. בפברואר 1949, עליתי במסגרת
עליית הנוער לישראל. שמואל היה באותו זמן בהכשרה ועבד בשגרירות ישראל בפראג ,
כמזכירו האישי של הקונסול הישראלי הראשון.
השתייכתי לקבוצת "אל-על" של קן השומר הצעיר בברטיסלאבה, והיינו מיועדים להשלים
קיבוץ בארץ. כשעזבתי את סלובקיה היה לי ברור, שההורים ושמואל יבואו אחרי. לא
היה חשש או מחשבה שאנחנו נפרדים לשנים. המשפחה כולה ליוותה אותי לתחנת הרכבת ושמואל המשיך איתי עד לגבול האוסטרי. משם נסענו ברכבת עד העיר בארי שבאיטליה. לאחר
שלושה ימים , עלינו על ספינה קטנה בשם "מדקס" (MEDEX).
היינו כמאתים ילדים על סיפון ספינה שהיתה חלודה ועלובה . אמנם לפני כן אף פעם לא עליתי על
אוניה ולא ראיתי ים, אבל אפילו אני יכולתי להבחין, שהספינה היתה באמת קטנה
ועלובה. למרות החששות, לאחר כשבוע הגענו לנמל חיפה. היינו שמחים ונלהבים
להגיע לחופי ארץ ישראל .
מיד אחרי הירידה מהאניה עברנו תהליך חיטוי ב ד. די. טי. הידוע לשמצה והעבירו
אותנו לבית עולים בחיפה. בתחילה דובר שאולי נשלים את קיבוץ כפר מסריק. נסענו
לביקור ולראשונה ראינו קיבוץ. לבסוף הוחלט בקיבוץ הארצי שניקלט בקיבוץ
מענית .לאחר כשבועיים בחיפה , הגענו לקיבוץ למענית. המשפחות של חברי הקיבוץ עוד
לא היו בקיבוץ כי מלחמת השחרור עדיין לא הסתיימה. המקום היה מסוכן, היו יריות מהגבול
הירדני. נקלטנו במסגרת חברת הנוער במענית ושם התחלתי את חיי בארץ ישראל.
בקבוצה היינו כשישים ילדים בני שש-עשרה עד שבע-עשרה. התחלנו ללמוד ולעבוד.
עבדתי בנגרות, מקצוע שליווה אותי כבר תקופה ארוכה. מקצוע שאהבתי, נהניתי ממנו
ועד היום אני מאוד אוהב אותו. כנערים אהבנו ספורט. שיחקנו בעיקר כדור-עף והייתי
בין המצטיינים בתחום הזה.
היה לנו מוזר שנושא השואה לא עניין את אף אחד ולא הבינו אותו בקיבוץ. לדוגמא: אנחנו
התלוצצנו, שאין לנו מספיק אוכל והמדריכה התחילה לספר על הקשיים בארץ ,שהיו
צמצומים וביצה אחת חילקו לשני חצאים וכד'. כלל לא התייחסו לזה שאנחנו כבר רעבנו
שנים, ואפילו חצי ביצה לא אכלנו. המושגים של הקיבוצניקים ושלנו בקשר לרעב ולאוכל
היו שונים מאד.
חיינו ולמדנו בקיבוץ קצת יותר משנה, עד שנת 1950. אז התגייסנו לצה"ל במסגרת הנח"ל. היינו מחזור
ג' של הנח"ל, במחנה שמונים.
הצבא לא עניין אותי. לא אהבתי את המיליטריזם. לא אהבתי את האימונים, לא את
הפקודות ולא את המסגרת. למרות זאת מצאו אותי מתאים והציעו לי ללכת לקורס קצינים.
אולם אז היתה אפשרות לסרב, וסירבתי. הדבר היחידי שעניין אותי והתקדמתי בו היה הכדור-עף.
שיחקתי והצטיינתי בו גם במסגרת הצבא. הייתי בנבחרת הנח"ל ובנבחרת צה"ל. לאחר השחרור
מצה"ל, חזרתי לתקופה קצרה לקיבוץ מענית.
עבדתי בנגריה של הקיבוץ, אהבתי את העבודה בעץ, והיא חביבה עלי עד היום. בשנת 1954 נישאתי לחברתי רותי הילמן בטכס צנוע מאוד, כמקובל באותה תקופה. אחר שנה עזבנו את הקיבוץ ועברנו לגור בצריף נטוש במעברת תל-חנן. הרגשנו ברי מזל כשהצלחנו לרכוש דירת 37 מ"ר בישוב בן דור (חוואסה) בשיפולי הכרמל. בשנת 1957 נולדה לנו בתנו רונית.
במהלך השנים שחלפו עסקתי בתחומים מגוונים. עבדתי במשטרת ישראל כצלם ומאמן כדור עף. הייתי שותף במעבדה וסטודיו לצילום "אסתר" בחיפה. שלוש שנים עבדתי כנהג אוטובוס בחברת "אגד". הקמתי וניהלתי עם שותף בית ספר לנהיגה "ארגמן - הרצליה" במשך 23 שנים. בשנים האחרונות אני משווק תרופות בסיטונאות ביחד עם חברתי רחל עציון בבית המסחר שלנו "שתדלן בע"מ".
בתי רונית היא אומנית – פסלת ויוצרת באומנות שימושית, היא נשואה באושר לאהוד ביברינג, ויש לי ממנה ארבעה נכדים נהדרים, שמביאים שמחה רבה למשפחה. תום נולד בשנת 1983, מיקה בשנת 1989, יואל בשנת 1994 ומיכאל בשנת 1998.
 |
 |
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
