אחרי המלחמה
סיפורו של שמואל
אחרי שנה וחצי של לימודים החלטתי להפסיק ויצאתי להכשרה, בעיר קושיצה
KOŠICE))
ולאחר מכן לעוד שנה בהכשרה חקלאית בצ'כיה.
האידיאולוגיה בתנועה היתה, שהכי חשוב להיות עובדי אדמה, ליישב את הארץ ולהיות
חלוץ. היה לי ברור שאין לי בשביל מה להישאר בסלובקיה. זה הלך ונעשה יותר ויותר
ברור עם הזמן מה גם שכשנתיים לאחר המלחמה המשטר הקיים קרס. ותחת המשטר החדש
התחילו שוב צרות למשפחה. כשהקומוניסטים עלו
לשלטון אבא היה כבר אדם אמיד והדבר לא כל-כך נראה
להם. מעבר לזה, השלטון החדש התבסס על אלמנטים אנטישמיים ואבא, לא רק שהיה עשיר, היה
גם יהודי. בשלב מסוים הגיעה אלינו משלחת שרצתה לגרש אותנו מהבית. לטענתם, הדירה
היתה גדולה מדי לשלושה אנשים. אני בדיוק הגעתי ממחנה עבודה של התנועה
הסוציאליסטית, מצויד בתעודת הצטיינות והוקרה על התרומה שלי למען המדינה. התייצבתי
לפני השליחים ושאלתי אותם: איך יתכן, שמצד אחד, נותנים לי תעודת הוקרה והצטיינות
ומצד שני, מגרשים אותי מהבית. אני חושב שזה היה אחד הדברים שמנעו את הוצאת המשפחה
מהבית.
למרות זאת, ההורים בהחלט התכוונו להישאר לגור בברטיסלאבה. ניסיתי לשכנע אותם
לעלות לישראל. המסר מצידי היה, שבכל מקרה, גם אם הם יחליטו להישאר בסלובקיה, אני
עומד לעלות לארץ.
ההכשרה האחרונה שהיתה בצ'כיה, הייתה בכפר
מרוחק
כ 50 ק"מ מפראג. זאת היתה הכשרה חקלאית אמיתית. אחת הבעיות היתה, שלא לכולם
היתה תעסוקה וחלק מאיתנו יצא לעבוד בפראג. חברים עבדו בארגונים הציוניים של
הסוכנות ובחלקי נפל לעבוד בשגרירות הישראלית, כמזכירו של רפי בן שלום, שנפטר לא
מזמן. טיפלתי בעיקר בנושא של דרכונים, תעודות מעבר ונושאים
קונסולריים. רפי בן שלום מעבר לזה שהיה המזכיר הראשון, היה גם קונסול כללי של
מדינת ישראל.
במקביל, טיפלתי בקבלת רשיון להעביר ציוד של מכונות לנגריה, למסגריה ומשאיות
לקיבוץ העתידי שלנו. עוד בהיותנו בהכשרה וגם קודם בתנועה, הקמנו מגבית. חלק מהכסף
היה מירושות וחלק מתרומות שאספנו. הרעיון הבסיסי היה להגיע לארץ עם רכוש שיאפשר מקורות פרנסה לקיבוץ. הרעיון הזה הצליח
רק באופן חלקי. קיבלנו אישור להעביר מעט
מאוד ויתרת הכסף הועברה דרך אוסטריה לגרמניה , שם נרכש הציוד הדרוש והועבר לארץ.
ההכשרה הזאת כבר התנהלה תחת השלטון הקומוניסטי, שעלה בדרכים דמוקרטיות והשתלט על צ'כוסלובקיה. היה ברור
אז לכל הקהילה היהודית של צ'כוסלובקיה שהאפשרויות לעלות ארצה הולכות ונסגרות.
כל הגורמים, בעיקר תנועות הנוער שבראשן השומר הצעיר וכן התנועה הציונית
המבוגרת ,עמלו, הירצו ודירבנו את כל
היהודים לעזוב. הוסבר לכולם שאם לא ייצאו עכשיו, השערים ינעלו. מיום ליום
הגזרות הוחרפו. בתחילה נראה היה שזה נגד העשירים והבורגנים, אבל מהר מאוד זה
קיבל גם צביון אנטישמי. היתה אוירה של התקפלות של כל אלה שראו את הנולד ורצו
לעלות ארצה. תכננו שאני אעלה יחד עם ההורים. למעשה הייתי אמור לעלות לפני נפתלי,
אולם אז נוצר מצב שהרגשנו שימיה של התנועה הציונית בצ'כוסלובקיה קצרים ובמסגרת
תוכנית חירום שנבנתה, הוחלט שאני שמילאתי תפקיד, אהיה בין הנשארים. רבים מחברי
להכשרה עלו שנה קודם והיה ברור שגם אני אעלה. זו הייתה רק שאלה של זמן. בו-זמנית ,
גם ההורים החלו בהכנות לעליה.
לבסוף, בשנת 1949, נפתלי עלה בפברואר ואנחנו במאי. דוד אנדור ודודה ברטה עלו קצת לפנינו.
באפריל ההורים ארזו את כל החפצים בליפט, שנשלח ארצה.
ב-20 לאפריל עזבנו את ברטיסלאבה ברכבת לאיטליה. הגענו לעיר בארי (BARI)
שבדרום איטליה. שם היה מחנה שבו ריכזו את כל העולים לקראת העליה ארצה.
ראינו
לראשונה עולם מערבי וים. דבר שהרשים אותנו מאוד. לא ידענו איטלקית והיה
קשה מאד לתקשר. אחרי המתנה של מספר ימים בבארי, עלינו על האונייה "גלילה". התנאים היו
קשים, דרגשים וצפיפות גדולה. הטלטלנו בים, אך לא היה נורא, פרט לכך שכמעט כולם הקיאו.
ב-5 במאי הגענו לחופי חיפה. נפתלי חיכה לנו בנמל לבוש במכנסי חאקי, חולצה כחולה
וחגורה רחבה. הוא התרוצץ בכל הקיבוץ, כדי להשיג לעצמו מכנסי חאקי, שיוכל להראות
בעינינו כישראלי. לאחר שהעבירו אותנו את תהליך הדי. די. טי. נפרדתי מההורים עוד
בנמל ועליתי על משאית שלקחה אותנו לקיבוץ מרחביה.
באופן אישי אני מרגיש שתהליך הקליטה בקיבוץ מרחביה היה טוב ושהתנהגו אלינו בהחלט בסדר. הגענו
לארץ חמה והיה קצת קשה להתרגל לאקלים, אולם מהר מאוד הגיע החורף המפורסם והמושלג
של שנת 1950 וזה השלג הכי קשה שחוויתי בארץ.
באותו חורף הקיבוץ פינה לנו את המוסד החינוכי והוציא אותנו מהאהלים. בסך הכל
היינו שנה במרחביה , שבמהלכה למדנו הרבה והכרנו את הארץ, מה גם שמרחביה היתה אז "מרכז
העולם" מבחינת השומר הצעיר.
למרות שעדיין גרתי במרחביה, עסקתי הרבה מאוד זמן בהקמת הקיבוץ החדש, להבות חביבה
שהלך ונבנה. כיוון שהייתי נגר במקצוע, עסקתי יחד עם המקימים האחרים בהכנת
הצריפים, ציפויים מבפנים, הקמת חדר אוכל וסידור הסביבה.
באוקטובר עלינו על הקרקע במקום שעכשיו נמצא בו מושב שדה-יצחק, ובקיץ 1950 עברנו
ללהבות חביבה של היום. שוב היינו צריכים להעביר ולהתקין את כל הצריפים. סידורי
המגורים היו אז כאלה, שארבעה אנשים התגוררו יחד בחדר שגודלו 3 מ' על 3 מ'.
נעמי ואני החלטנו לגור בחדר משפחה. בקיבוצנו עוד לא היה מושג כזה, לכן פינינו את
הליפט שההורים של נעמי הביאו ארצה ונכנסנו לגור בו. ללא מים וללא חשמל אך
הסתדרנו. היינו מרוצים.
לאחר תקופה קצרה, התחתנו והתחלנו את חיי המשפחה.
יש לנו שני בנים ובת. הבן הגדול איתן, נישא בגיל 26 להלה הראל.
הם גרים ברמת-השרון ולהם שלושה ילדים: עופר בן
שמונה-עשרה, יעל בת ארבע-עשרה ומיה בת שבע.
נירה, בתנו האמצעית, נישאה לשולי גל מקיבוץ ברעם ולהם שלושה ילדים: ליבנת בת
תשע, אדר בן שבע ומעין בת חמש.
הבן הצעיר, אירי נישא לאתי עובד והם איתנו בקיבוץ. להם שלושה ילדים: גל בת חמש, חן בת שלוש
והבן שגב שנולד ב-1999.
 |
 |
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
