סיפורו של שמואל
לאחר שביקרתי את נפתלי בבית החולים, הוא נעלם לי. אמנם היה קשר עם בית-החולים ונאמר
לי שהוא חי, אבל לא ראיתי אותו יותר. כאמור, זה כבר היה קרוב מאוד לפינוי המחנה
וכמו תמיד במקרים כאלה, היו לבטים אם לנסות להסתתר, להישאר או ללכת. היה קשה לדעת
מה יותר טוב. החיים במחנה התערערו, כי אפילו האחראים לא ידעו מה עומד לקרות.
מבחינת גורלם: אנחנו
יודעים שהם נשארו בחיים לאחר השחרור, אבל אני לא יודע איפה הם השתחררו. המחתרת במחנה
היתה מאורגנת, עם מעברים תת-קרקעיים וידוע, שדאגה לאנשיה.
בכל אופן יום הפינוי הגיע והיתה הוראה לצאת מהצריפים ולהתייצב בכיכר
המרכזית של המחנה, למסדר יציאה. באמצע המסדר הופיעו מטוסים אמריקאיים ומפחד
הפצצות, נוצרה מהומה וחלק מהאנשים התחילו לברוח. אני נמצאתי במקום שלא יכולתי
לברוח ונשארתי תקוע בתוך ההמון. ב-10 באפריל אחה"צ, הוציאו אותנו מהמחנה והתחלנו
לצעוד. עוד לפני היציאה קיבלנו חבילת מרגרינה וכיכר לחם. אמרו לנו שזה יהיה מסע ארוך.
זה הזמן לספר שמחנה בוכנוולד היה ממוקם ביער בוכנוולד, שהוא ממש יער אמיתי.
זה המחנה היחידי שהלכתי לראות, כשהוזמנתי עם חלק מהאסירים לביקור לרגל חמישים שנה
לשחרור בוכנוולד. הביקור היה בחודש מאי, ושוב ראיתי עד כמה היער הזה יפה ונהדר.
מכל מקום, יצאנו מהמחנה וצעדנו ביער. היה יום אביבי יפיפה, עם פריחה נהדרת והכול
סביב היה ירוק. צעדנו עד לתחנת הרכבת של העיירה ויימאר (WEIMAR),
שהיתה מרוחקת כ 8-9 ק"מ, שם הטעינו אותנו על קרונות ללא גג. בכל קרון הצטופפו כמאה
איש, מה שאיפשר לעמוד בקושי רב. כבר ברגע שנכנסנו, החלו מריבות קשות בין האסירים
כי הקבוצה היתה לא הומוגנית.
היו בה כל סוגי האסירים ומכל הגילאים. לא עבר זמן רב עד שמתו כמה אנשים. קשה לומר, אם זה היה כתוצאה מהצפיפות, מהמריבות או מהחולשה,
אבל כבר בתחנה היו
כמה מתים. לקראת הלילה, הרכבת החלה לנוע. הלילה הראשון לא היה בעייתי יחסית, אם
כי במשך הזמן אנשים נפלו ושכבו אחד על השני, משום שלא יכלו יותר לעמוד. ביום
הראשון וביום השני, הגרמנים לא נתנו להוציא את הגוויות מהקרונות, והמשכנו לנסוע עם
המתים. כך גם לא התפנה מקומם של המתים וגם תוך זמן קצר הגוויות התחילו
להסריח. בלילה השני, המבוגרים שבקרון השליכו את הגופות תוך כדי נסיעה וכך התפנה
לנו מעט מקום. לעומת זאת התחיל לרדת גשם שלא הפסיק משך רוב זמן המסע, בקרונות
פתוחים.
אם בהתחלה חיינו עוד מכיכר הלחם שנתנו לנו, הרי שתוך שלושה או ארבעה ימים, הלחם אזל ונותר לנו לחיות רק ממי הגשם. הרכבת נעה רוב הזמן, או עמדה על המסילות, בעצם לא קרה שום דבר. בינתיים נוצרה בקרון איזושהי היררכיה והחזקים התמקמו לאורך דפנותיו, שם היה יותר נוח ויותר מוגן. אי אפשר היה לשכב, אבל ניתן היה להישען וגם השינה היתה יותר נוחה. אנחנו הילדים, ואחרים שהיו חלשים ישבנו באמצע.
הכרתי שם נער פולני, וכדי שיהיה לנו יותר נוח, הסתדרנו כך שנישען אחד על השני בלילה, וככה ישנו. כמובן שהיה קשה מאוד לישון בצפיפות ובגשם, מה עוד שהגשמים של העונה הזאת מאוד קרים. לאחר שנרטבנו לגמרי, הקור נעשה גרוע עוד הרבה יותר.
המסע נמשך יום יום ולילה לילה, ובמשך הזמן מתו עוד ועוד אנשים שלא עמדו בתנאים
האלה.
לנשארים בחיים, היה יותר מקום למחיה ואולי עוד קצת סמרטוטים. מצד שני, הקור והרעב
הטריפו לאנשים את הדעת וההתנהגות שם הלכה והתדרדרה. אנשים צעקו, רבו, קיללו והתפרעו. אחרים כמובן ניסו להשתיק
אותם משום שבכל קרון ישב גרמני חמוש, ופחדנו שהמהומות האלה יגרמו לו להתחיל
לירות. אחרי כשבוע של מסע,
הרכבת נעצרה במקום לא ידוע ונתנו לנו לרדת לשטח עם דשא. מיד התחלנו לחפור
בידיים ולחפש שורשים. הרבה לא מצאנו. הגרמנים פקדו לנקות את הקרונות, וזה היה מאוד
משמעותי. במשך כל הזמן הזה, כולם עשו את צרכיהם בקרון והזוהמה היתה נוראה. ההפסקה
הזאת נתנה מעט הקלה נפשית, והעשבים הקלו קצת על הרעב הבלתי נסבל.
באחד הלילות, הרכבת נעצרה. כמה אסירים קפצו ממנה והביאו פגר של סוס שהיה מוטל
בחוץ . הבשר היה בלתי אכיל אבל לפחות מצצנו אותו קצת, כדי לקבל תחושה של
אוכל. זה היה האוכל היחיד שהגיע לפינו במשך כל הימים הנוראים האלה.
אירוע מצער, שגרם לי את הזעזוע הכי קשה היה כאשר באחד הבקרים התעוררתי והרגשתי
שישנתי יותר מדי בנוח. התברר, שהנער הפולני, שותפי לשינה מת במשך הלילה. גופתו
נשמטה ואני תוך כדי שינה, השתרעתי עליה. זה היה ממש נורא, כי הוא היה הנפש הקרובה
היחידה שהיתה איתי באותו קרון.
אנשים הלכו ונחלשו ועם הזמן לא כולם יכלו להגיע לפינת הקרון המיועדת לעשיית
צרכים. אנשים כבר לא ידעו מה הם עושים ואיפה. זה גרם למריבה, כשהאנשים החזקים יותר
איימו, שמי שיעשה את צרכיו במקום אחר, הם ישליכו אותו מהקרון בעודו בחיים. בסופו
של דבר, האיום לא יצא לפועל, מפחד השומר הגרמני.
במשך הנסיעה הגענו לצ'כיה. עצרנו בתחנת רכבת וכשראינו תושבים מקומיים הולכים
לעבודה, ביקשנו מהם שיזרקו לנו אוכל. הם זרקו לנו כל מה שהיה להם. זה היה מעט
מאוד ומלבד זה, היינו מחוץ לטווח הזריקה שלהם. ראינו שהם מנסים להתארגן ולעזור
לנו, אולם אז הרכבת זזה ואנחנו נשארנו רעבים.
יום אחד, לאחר כשבועיים של מסע, עצרנו בתחנת רכבת והודיע לנו שראש העיריה המקומי דורש מהגרמנים, לשחרר את כל מי שהוא צ'כי או סלובקי ואיננו יהודי ולכן כל השייכים לקבוצה זו מתבקשים לרדת ולהזדהות. אמרתי לעצמי שאני חייב לנסות! ניגשתי למקום המיועד. עמדתי בתור וכשהגיע תורי, שאלו אותי: למה כילד אני פה, מה עשיתי ולמה אני לבדי. המצאתי איזה סיפור, שאבא שלי עסק בשוק שחור ובתור עונש, שלחו את כל המשפחה למחנה. התרשמתי שהסיפור עבר יפה, אך בסוף אמרו לי: "טוב, אז תוריד את המכנסיים". השבתי שאיני יכול, כי אני חייב ללכת לשירותים וברחתי חזרה לקרון. חששתי ממה שיעשו לי אם יגלו ששיקרתי. לצ'כים לא היה אכפת שאשתחרר, אבל היו לידם גרמנים שהשגיחו והיקשו כך שבסך הכל, שוחררו מהרכבת הזאת בודדים. לאחר הניסיון הכושל לצאת משם, מצבי החל להידרדר במהירות. חליתי ובקושי עמדתי על הרגליים. כבר בבוכנוולד התחלתי לסבול ממה שנקרא "מחלת המלחים", שנגרמה בגלל חוסר בוויטמינים ומזון חיוני. השיניים התרופפו והתנדנדו. התחלתי להרגיש רע מאד. אחר כך הסתבר, שחליתי בטיפוס הבהרות.
בסך הכל
מסע המוות הזה נמשך מה-10 באפריל עד ה-6 במאי 1945 – היום האחרון
של המלחמה.
במשך כל הזמן, הרכבת נסעה ממקום למקום, שכל פעם נסגר בפניה מקום נוסף. בשלבים
האחרונים של הנסיעה, הגעתי למצב ששכבתי באפיסת כוחות ולא יכולתי לעשות שום דבר.
במשך שלושה שבועות, חייתי מכיכר לחם, ממעט העשב וממציצת בשר פגר סוס, וכל זה
בגשם ובקור עם גופות אנשים מתים סביבי.
 |
 |
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
