שואה
לאחר שחזרו מהמפקדה, אמא התחילה לתפור עבורנו מעילים עם ריפודים בכתפיים, כדי שנראה גדולים יותר. הדריכו אותנו איך להגיב ומה לומר בכל מיני
מצבים. ההורים החליטו שנקפוץ מהרכבת . אבא הכין כלי פריצה: מסוריות, מברגים,
אזמלים ועוד. אמא תפרה אותם בתוך המעילים, על מנת שנוכל להשתמש בהם לפריצת קרון
כדי לברוח מהרכבת .
ציידו אותנו במעילים גדולים, כובע ועוד כל מיני דברים. אבא הסביר, שבלילה הראשון
חייבים לקפוץ מהרכבת, והדגיש שיש חשיבות גדולה לכך, שנברח מהרכבת עוד בסלובקיה.
לכל אחד במשפחה היו כלים וקיבלנו הסבר מתי לקפוץ, איך לקפוץ, איך להתגלגל ואיפה
ניפגש. ההוראות היו די מפורטות: לקפוץ מיד כשרואים עמוד חשמל, כדי לא להיתקל בעמוד
הבא, להתגלגל, לרוץ מהר וכך הלאה. זה קצת עודד אותנו. הלכנו בהרגשה, שלתחנה
הסופית
אנחנו לא נגיע. אבא ידע להעמיד את הדברים בצורה שנתנה תחושת ביטחון שנצליח לעשות
זאת.
ואז, ב- 2 בנובמבר 1944 העלו אותנו לקרון הרכבת . בפנים היה קשה וכל כך צפוף שמיד התחילה מהומה. חלק מהאנשים בקרון היו חופשיים עד שבוע לפני כן, חיו חיים לגמרי נורמליים, אולי הסתתרו או חיו תחת אישורים מיוחדים, הם לא צברו ניסיון של חיים בצפיפות חיי כלא או מחנה. גם עבורנו היתה זו חוויה קשה מאוד. הכניסו שמונים או תשעים איש לקרון, כך שאפילו לשבת לא ניתן. בנוסף לצפיפות, צעקות, סירחון ויכוחים וצעקות, התפתח ויכוח כאשר נודע לאנשים שאנחנו מתכוונים לקפוץ.
בשלב זה עוד קיווינו שהדוד ארפד, שהיה "מאכר" גדול, יצליח בתחבולה כלשהי להוציא
אותנו. שלחנו לו מסר,שאנחנו ברכבת היוצאת ב 2.11 לפנות ערב וקיווינו שבעצירה
בתחנת הרכבת של ז'ילינה -ידענו שתמיד עוצרים שם-הוא יעשה משהו כדי להציל אותנו. הרכבת באמת
עצרה בז'ילינה והיה מישהו על הרציף שקרא בשמנו וחיפש אותנו: הוא עצמו או איזה גוי
ששלח. לא התרחש כלום והרכבת המשיכה בדרכה. התקווה נגוזה.
הייתה לנו עוד תקווה גדולה, שיפציצו את פסי הרכבת לאושוויץ. כל הזמן קיווינו
שיקרה נס.
המשכנו לנסוע ובלילה אבא התחיל לפעול לפריצת הדלת. הוא הגיע למסקנה שזאת האפשרות
האחרונה להימלט מהרכבת. היה חסר לו מקדח או כלי מסוים, כדי לפרוץ את
המנעול. בקרון היה אינסטלאטור שהביא איתו את ארגז הכלים שלו. אבא ביקש ממנו לפתוח את
הארגז, כדי לראות אם יוכל להיעזר בכליו. כך התברר לחלק מהאנשים בקרון, שאבא עומד
לפרוץ את הדלת והתחיל וויכוח. היו אנשים צעירים שתמכו בו ורצו לעזור, אולם
רוב הקהל התנגד. היתה מהומה ולא נתנו לנו לגשת לדלת. כשראינו שזה אבוד , זרקנו
דרך החלון את כל הכלים שיכלו להחשיד אותנו ובזה הסתים ניסיון הבריכה
מהרכבת.
נסענו ונסענו. רעבים עוד לא היינו, כי לקחנו אוכל לדרך. התנאים נעשו גרועים
יותר משעה לשעה. הסירחון גבר כי חלק מהאנשים כבר עשו את צרכיהם על הרצפה. אחרי נסיעה
של בערך יום וחצי, בשעות אחר הצהריים הרכבת עצרה ובפעם הראשונה נפתחה הדלת.
קראו בשמות של מספר אנשים והוציאו אותם מהקרונות. לא ידענו למה ואת מי. לאחר
שירדו, הקרונות נסגרו והרכבת המשיכה בנסיעה עוד כמה דקות. הגענו לבירקנאו.
פקדו עלינו להשאיר את כל חפצינו בקרונות ולרדת.
 |
 |
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
